מחמור נושא מים לבאר הראשונה

המים חולקו בבתים בדליים - ממש במסורה,

את המים ייבא חיים ז"ל הגדול שבין האחים.

מורה דרך, דוגמא למופת לכולנו בלקיחת אחריות, אבא היה נועץ בו בדברים של גדולים.

לחיים עגלה וסוס על גבה היה מעמיס חביות מלאות מים שאותן מילא במושבה קדימה,

הממוקמת מדרום למושב מעבר לוואדי, אני מאמינה

שבמורד הוואדי והעליה בו חלק נכבד מהמים בוזבז.

באמצע שנות ה- 60 קיבל החבר יצחק צדיקריה תפקיד ע"י המזכירות להיות אחראי למפעל המים. היה צורך כל שעתיים (גם ביום וגם בלילה) לעבור לביקורת בארבעת הבארות ששאבו את המים מהאדמה,

לווסת את הלץ לסבירות נורמלית בהתאם לצורך .

כל זאת רגלי לאורך ולרוחב של המושב.

בשנת 1968 רכש המושב טרקטור מסוג "פורשה" וניתן לו כדי שיהיה נייד ומהיר יותר.

בעיית המים הולידה בעיה נוספת:

חברת החשמל התכוונה לגבות סכומים גבוהים עבור החיבור לבאר.

לבסוף נחתם הסכם בו הארגון התחייב לחברת החשמל עבור שימוש

מינימאלי בחשמל בסך 500 לא"י לתקופה בת שלוש שנים.

 

אולם זה לא היה הקושי האחרון: אמנם נחפרה באר בשנת 1939,

אך לא הייתה במושב בריכה כך שהיה צריך להניע את המשאבה מספר פעמים ביום.

 

חוסר אינסטלציה זה גרם לעלות יקרה במיוחד של המים – פי שניים וחצי יותר.

כמובן שהשלב הבא היה ללחוץ על בניית בריכה במושב...

הבריכה לבסוף הוקמה בסיוע מימונה של אגודת "לשדה".

  

מאת דר' מיכל אורן