הדשא של השכן ירוק יותר

" היום בערב, בשעה שמונה, מתאספים ליד הצרכנייה. הולכים לקומזיץ' !!! "

זה היה נוסח ההודעה, שנמסרה מפה לאוזן, באחד מימי הקיץ החמים, בחופש הגדול.

ואכן, בשעה היעודה, התאספה כל חבורת הילדים, ליד הצרכנייה של המושב. לבושים במכנסיים קצרים כחולים, חולצות טריקו לגופינו, סנדלים תנכיות לרגלינו ומבטי סקרנות בעינינו. כולנו חיכינו למוצא פיו של יוסף -  מארגן הקומזיץ'

" הערב, עושים קומזיץ של אבטיחים " ...כך אמר בשקט, כממתיק סוד. " עושים קומזיץ' מאבטיחים של סולימה."

רחש קל עבר ביננו ומלמולי שאלה נשמעו מכל עבר : "מה, באמת? זה לא מסוכן ? הוא לא יתפוס אותנו? אולי לא כדאי? הוא הרי שומר גם בלילה על השדה שלו !!"

 

סולימה היה אחד החברים במושב, שכולם התקנאו בו. עצי הפרי שלו, הניבו פירות גדולים, יפים וטעימים. האבטיחים שלו היו אדומים, עסיסיים ומתוקים כדבש. כולם אמרו שיש לו ידיים " ירוקות ". הואיל והיה חשוך ילדים, התייחס לעצים והצמחים כאילו היו ילדיו. דיבר אליהם, השקה בזמן, עדר וניכש עשבים. תמיד התהלך בין חברי המושב כטווס יהיר ואף אחד לא חיבב אותו במיוחד.

 

אחרי התייעצות קצרה, הגענו למקשה שלו והסתתרנו מאחורי השיחים. ירח עגול וצהוב, ניבט אלינו מעל בחיוך רחב.

יוסף היוזם, התקדם בזחילה לעבר שדה האבטיחים. הקיש קלות על מספר אבטיחים ובחר בזה, שלדעתו, היה בשל ומתוק. הוא גלגל אותו לעברנו ושניים מאתנו הרימו אותו. כולנו פתחנו בריצה מהירה לעבר הפינה הנסתרת שלנו.

איזה טעם נפלא היה לאבטיח !! . נעצתי את שיניי בפלח העסיסי, האדום והמתוק, שנפל בחלקי. מיץ אדום הרטיב את פניי ובגדיי. ליקקתי את אצבעותיי והרגשתי, שאני אוכלת פרי של גן עדן.

למחרת בבוקר פשטה שמועה במושב: סולימה הגיע למזכירות ועם דמעות בעיניו, סיפר שחסר לו  אבטיח.     ( כנראה שהוא סופר את האבטיחים בכל ערב). הוא תבע לכנס אסיפה כללית ולדון בעוול הנורא, שנעשה לו. כמו כן טען, שעקב אחרי העקבות והוא בטוח שבני הנוער הם הפושעים.

 

מכל עבר נשמעו דעות שונות : " איזה נוער זה !!! . הרי לכל אחד יש מקשת אבטיחים בבית !!!. צריך להעניש אותם !!!  " והיו שאמרו : "הם סתם ילדים  והתחשק להם לטעום מהאבטיחים שלו !! מה קרה? הוא יכול להזמין את הילדים מדי פעם ולכבד אותם !! "

ההורים שלי והורים נוספים לא ראו בעיין יפה את המעשה.

לא יכולתי להכחיש את הנעשה, שכן החולצה המוכתמת במיץ אדום הסגירה אותי

את הנזיפות והעונש שקבלתי, איני זוכרת, אבל את טעם האבטיח, לא אשכח לעולם.