זכרונות ילדות - תורה דראל (אסא) עוד
תורה אסא מספרת ערה"ש תשס"ט
עם התקרב חג הפסח וחג העצמאות שהם חגים המסמלים חרות ועצמאות,
רציתי להעלות מעט חוויות ילדות מתקופה של טרם המדינה
ומתקופת הקמת המדינה.
מדינה עצמאית הייתה רק חלום רחוק של דור הילדים שלי וגם של המשפחות שלנו.
נולדתי 12 שנים לפני קום המדינה. בארץ חיו יחד ערבים ויהודים.
היחסים בינינו היו עם עליות ומורדות.
יחסי שכנות טובים מחד ושנאה עזה ואלימות מאידך.
כמובן, שקדמו לכך הסתות של מנהיגים ערבים מכל הארצות השכנות.
האנגלים שלטו אז בארץ וגם הם תרמו לא מעט לחימום האווירה.
א. אני ילדה קטנה, בת 9, נוסעים עם אמא מאטי לתל אביב
(שם גרו סבא וסבתא).
שתינו הולכות בדרך לכיוון הכביש הראשי, עייפות ומזיעות, ואז יוצא לקראתנו
שכננו עבדול כרים הערבי ומזמין אותנו לשבת. מגיש מים קרים מהכד,
שקדים קלופים או צברים מתוקים מהמטע שלו.
ב. שלוש שנים מאוחר יותר, המצב מתוח ומסוכן.
באו"ם הוחלט על הקמת שתי מדינות לשני העמים.
אי אפשר היה לרכב על חמורים לבית הספר כמקודם (למדנו ביישוב השכן),
לכן העמידו לרשותנו אוטובוס משוריין מלווה בחיילים.
חולפים לפני ביתו של עבדול כרים. הכל סגור ומסוגר.
אני מציצה מחרכי חלון האוטובוס , מחפשת את פניו המאירות ומתאכזבת .
מאוחר יותר נודע לנו כי עבדול כרים ברח עם משפחתו ולא שב יותר.
נותר רק המטע ובית האבנים עם גג הקש וחימר שעליו צמחו פרחי בר בחורף.
ג. כל המושב כמרקחה. המבוגרים מסתובבים ומתלחשים.
המוני חיילים אנגלים עם כומתות אדומות עוברים דרכנו לכיוון החורשה.
אנחנו, הילדים נצמדים להורים ומנסים להשיג איזה שהוא מידע.
מאוחר יותר, מתברר שב"חורשה שלנו" , שדרכה רכבנו יום יום על חמורים
לבית הספר, נמצאו שני חיילים בריטיים ללא רוח חיים.
זו הייתה נקמה של תנועת "הלחי" על יחס האנגלים ליישוב היהודי.
ד. היום כינס המא"ז (מפקד האזור) את קבוצת הילדים הבוגרים (בני 12, 13)
לתדרוך ואימון לקראת אפשרות של התקפה על היישוב שלנו. אנחנו לומדים קפא"פ
(קרב פנים אל פנים). מולי ניצב בן כיתתי שלמה, לשנינו מקלות מטאטא ביד
(קצרים יותר) ואנחנו מנסים להתגונן. כל פעם נופל המקל ואני חוטפת צעקות.
נוסף לכך מלמדים אותנו איתות בכתב מורס , כדי שנוכל להזעיק עזרה
(לכל אות יש סימן- קו נקודה). אחה"צ אנחנו עולים למגדל המים ושם לומדים
להזעיק עזרה ע"י נפנופי דגלים. (מזל שלא היינו צריכים להתנסות בזה באמת).
ה. סוף סוף הגיע היום המיוחל.
עברה חצי שנה מהחלטת האו"ם (כ"ט בנובמבר) על אפשרות להקים מדינה.
והנה היום , ה' באייר, תש"ח 15.5.1948, עזבו האנגלים את הארץ ובתל אביב
הכריז בן גוריון על הקמת מדינה יהודית.כולנו התאספנו בבית העם וחיכינו
להכרזה מתוחים ודרוכים.
היה שם רדיו ציבורי ופטיפון עם תקליטים.
כל פעם השתיקו אותנו הילדים.
לפתע, קולו של בן גוריון בקע מהרדיו ולאחר שסיים פרצה שאגת שמחה אדירה,
כולם התנשקו עם כולם, אפילו אבא שלי , המאופק והשקט ,
לחץ ידיים לשכן שהיה מסוכסך איתו. מיד הפעילו את הפטיפון עם מנגינות של
ריקודים וכולנו רקדנו עד אור הבוקר. רקדנו הורה, קרקוביאק, דבקה ועוד.
ו. בארץ פרצה מלחמה- מלחמת השחרור.
כל מדינות ערב השכנות פלשו אלינו וחברו לערבים המקומיים.
המטרה הייתה אחת- "לגרש את היהודים ולזרוק לים".
פחד מהול בנחישות ירד על כולם. בחלל האוויר נזרקו משפטים כמו:
מה יהיה? הם כל כך רבים . חייבים להתגונן, אין לנו ברירה , נתגבר וכו'
הגברים התארגנו להגנה, חלק התגייסו לצבא.
האמהות כינסו סביבן את הילדים קרוב קרוב.
על מגדל המים טיפסו תצפיתנים וחיכו לאותות מהיישובים השכנים.
כולנו המתנו בציפייה דרוכה לבאות. כעבור זמן קצר התקבל איתות מהמושב השכן,
גאולים: "אנחנו מותקפים, מפנים את הנשים והילדים, זקוקים לעזרה".
מאוחר יותר הגיעו אלינו הנשים והילדים.
אירחנו אותם בבתינו וניסינו להרגיע אותם ככל האפשר.
למרבה המזל, נהדפו התוקפים והם חזרו לבתיהם.
מלחמת השחרור ארכה זמן רב , הייתה קשה וכואבת וגבתה הרבה קורבנות.
זכורה לי לוויה של קרוב משפחה של אחת מבנות המושב.
היא עמדה שם ושרה את "בערבות הנגב..."
ז. עם קום המדינה החלו עולים מכל רחבי תבל להגיע ארצה.
אלינו הגיעו "הבולגרים" . שפה חדשה החלה להישמע ברחוב,
מאכלים חדשים הופיעו, מנהגים שלא הכרנו ואנשים שלא היה להם קל להיקלט כאן.
בשני צידי המושב הוקמו מעברות עולים שהתגוררו באוהלים ופחונים.
קשה היה לכולם במדינה הצעירה שנולדה.